<h1>הפרדס לרש"י הלכ' נדה</h1>
<h2>דף ז.</h2>
מעוברת ומניקה שראו דם הרי הן כשאר כל הנשים, בין לז' יום [נקיים] בין לטבילה.
<h2>דף יב.</h2>
הגיעה שעת ווסתה ובדקה ולא ראתה ושמרה עונה טהורה לבעלה. ומכאן ואילך מאחר שהיא בחזקת טהורה אינה צריכה שתבדוק עצמה (בשעת בעילה) [בשעה שבא בעלה] לשמש. דתניא החמרים והפועלים והבאים מבית האבל ומבית המשתה (כשהן) [נשיהן להן] בחזקת טהורה ובאין ושוהין עמהן בין עירות בין ישינות. במה דברים אמורים שהניחה בחזקת טהורה, אבל הניחה בחזקת טומאתה, לעולם בחזקת טומאתה היא, עד שתאמר לו טהורה אני. ותו אמרינן אמר רב כהנא שאלתינהו לאינשי ביתה דרב פפא [ורב הונא] (ודרב) בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי מדרשא מצרכו להו [בדיקה], ואמרו ליה לא. אבל צריך [הוא] לשייולה אם טהורה [היא]. אבל בדיקה אינה צריכה. והכי אמרינן בפרק קמא דנדה דכל לבעלה לא בעייה בדיקה. דאם כן לבו נקפו ופורש. ואינה צריכה לא לבדוק ולא לפרוש מבעלה עד שיגיע שעת ווסתה.
<h2>דף ל.</h2>
[נדה דאורייתא הכין פירושא]. אם ראתה דם בתחילת נדתה טיפת דם כחרדל [או פחות מכאן], טמאה כל שבעה בין שפוסקת באותה ראייה, בין שאינה פוסקת ע[ד] ס[וף] כל ז'. ובלבד שתפסוק בסוף ז'. וטובלת לערב בעת צאת הכוכבים ומשמשת, ואותה טבילה היתה בזמנה. (דהכי) [ועלה דההוא] אמרינן טבילה בזמנה מצוה.
<h2>דף לא:</h2>
תניא היה ר[בי] מאיר אומר, מפני מה אמרה תורה נדה [ל]ז' מפני שרגיל בה קץ בה, אמרה תורה (טהא) [תהא] טמאה ז' כדי שתהא חביבה עליו [ביום] טבילתה כיום כניסתה לחופה.
<h2>דף לג.</h2>
נדה שפסקה [סופרת] ז' נקיים כדמפורש לעיל. [ואותם שבעה שהיא מונה] לא מיום [שהיא] (ש)פוסקת [לראות מתחלת למנותם, אלא חוץ מאותו יום שפוסקת, שזה מנהג כותיים שסופרין אותו יום שפוסקת] ולפיכך טמאות. דתנן [ל"א ע"ב] בנות כות[י]ים נידות מעריסתן. ומפרש בגמרא לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז'. ולפיכך בנות ישראל נוהגת [למנות] ז' נקיים חוץ מאותו יום שפוסקת בו, שאם רואה אפילו יום אחד מונה ז' והוא. ואם ב' או ג' מונה ז' והן. (וכבר היו אנשים שחלקו על הרב רבינו שלמה בר' יצחק נ"ע בכך, שהיו אומרים, מיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז'. והשיב להן רבינו אם כן בניכם ממזרים הם, שעל כן בנות כות[י]ם נידות מעריסתן לפי שיום שפוסקת בו סופרתו [למנין שבעה]. והשיבו לו מן [ה]תשובה של אחריו שהשיב רב אחא ואמר אנן נמי נספר[ינ]יה. [דהא קיימא לן מקצת היום ככולו] והשיב להן רבינו והלא תשובתו של רב אחא בצדו, שהשיבו רב[א] (אחא) אם כן וכו'). והם העידו שאם רואה אפילו יום א[חד] מונה ז' נקיים חוץ מיום שפסקה. וכן לשנים או לג' ימים וכן כל ימיה עד שתשמור ז' נקיים.
<h2>דף לו.</h2>
מתקנת ר' זירא [ואילך] מחמירנן עלן, ומחזקינן כל היולדות בין המפילות בין היולדות ולד קיימא, כיולדת בזב. דילמא ראתה דם משהו בשופי קודם הלידה ובו נעשית זבה כר' זירא, (והיכחא) [והלכך] אין האשה טהורה לבעלה, אפי' בדמי לידתה עד שתפסוק ז' נקיים, חוששין שמא יולדה בזוב. והיא טועה בכך. לפיכך האשה בזמן הזה (תשב) [לאחר שעברו עליה] ז' ימי טומאה לזכר, ושבועיים ימי טומאה לנקיבה, אם פסקה סופרת ז' ימים נקיים בבדיקה בלא ראות דם וטובלת ומשמשת, ואחר שטבלה יושבת בדם טוהר. שכל הדמים שהיא רואה טהורים ומותרת לבעלה עד מלאת מ' יום לזכר ופ' לנקיבה ואף על פי שרואה דם קראו הכתוב דם טוהר. ואפי' [ראתה] כל ל' וג' לזכר, ואפילו כל ששים וששה לנקבה רצופין דם טוהר הוא לה. ואפילו בדיקה אינה צריכה אלא תשמש והולכת ואינה צריכה לפרוש מן בעלה ומשמשת ביום ראייתה בלא שום טבילה. ויש מבני אדם הפרושים שאינן נוהגין כן, ולא משום איסור אלא הפרשה עושין לעצמן. ומנהגם אינו נראה לכמה בני אדם. דאין לחוש שמא תטעה. והירושלמי אומר בכל קודש לא תגע, זה (אשה) [אישה] שנאמר קדש ישראל.
<h2>דף לז.</h2>
וא[ף] ע[ל פי] שאותן ימים שהיא מתחלת למנות מהן ישנן טמאין מן התורה, שלא יקרא עליהן שום נקיות שהרי אינן נקיים אף על פי כן משלימן ומונה אותן ויעלו להן לספירתה שהרי לא חמורים הן מזבה דאורייתא שעולין לה לימי ספירתה. דאמרינן [ל"ז ע"א] ביולדות בזוב ימי לידתה הן ז' לזכר ושבועיים לנקבה, שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה [למנין] (ל)שבעה נקיים, ואף על פי שהן טמאין מעיקרא דבר תורה. [כדכתיב] וטמאה שבועיים כנדתה. וכל שכן זאת שאינה אלא ספק זיבה שיעלו לה מותר ימי(ה) [ה]ז' שאינה רואה בהן (יעלו) למניין שבעה נקיים [שבאו עליה מתוך חומר] וא[ף] ע[ל] פ[י] שהן טמאין מעיקרן. ומכאן תשובה לאומרים שהן צריכות [להמתין] ז' וז'. ז' ימי נדותן [תחלה] ואחר כך ז' [ימי נקיים], וכסבורין [הן] שאותן הז' שיש בהן טומאה כל עיקר אינן עולין [לה] לספירת ימי נקיותה. כי איך יקראו נקיים והלא הם מלוכלכין וטמאין. ואינו כן, שהרי מצינו בזבה ודאית שימים טמאין כאלו, עולין לה לספירת ימי נקיותה כ[ל] ש[כן זאת] שאינה ודאית.
[ו]יולדות נקיבה אם לא ראתה בתוך שבועיים ללידתה, אלא פסקה בנתיים (שומרת) [סופרת] שבעה נקיים בתוך השבועיים עצמן ועולין לה. אף על פי שהיא אסורה בתשמיש בתוך השבועיים, (בימי ספירתה) [מיהו לימי ספירתה עולין לה]. שכך שנו חכמים, ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועיים ותשמש. אבל בתוך שבועיים מכל מקום אינה יכולה לשמש אפי' ספרה בהן ז' נקיים. דהא כתיב וטמאה שבועיים כנדתה [אבל] אם לא (ראתה) [פסקה שבעה נקיים] אחר לידתה לעולם היא אסורה עד שתפסוק שבעה נקיים ותטבול. דבעינן נסתם הטמא [ו]נפתח הטהור. וכן נמי אם פסקה מן הדם ב' או ג' ימים מסוף שבעת ימי טומאה לזכר או מסוף י"ד של נקבה, מוספת עליהם שאר הימים של נקיים מימי טהרתה והיא מותרת לבעלה שאר הימים. שלאחר הז' שמנתה והשלימה. וכן הלכה דהא רבא סבירא ליה כההיא מתנית[א] דקתני, ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבה. כדאמר בבנות כותים. ופסקינן בשאילתות דרב אחא הלכה כרבא, משום דבכל דוכתא אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי.
<h2>דף מ.</h2>
[נדה דאורייתא הכין פירושא]. אם ראתה דם בתחילת נדתה טיפת דם כחרדל [או פחות מכאן], טמאה כל שבעה בין שפוסקת באותה ראייה, בין שאינה פוסקת ע[ד] ס[וף] כל ז'. ובלבד שתפסוק בסוף ז'. וטובלת לערב בעת צאת הכוכבים ומשמשת, ואותה טבילה היתה בזמנה. (דהכי) [ועלה דההוא] אמרינן טבילה בזמנה מצוה.
והאי דאמר דאשה מטמא[ה] בכל שהוא היינו לעניין ראייה אבל לעניין כתם הנמצא בבשרה או בבגדה לא מטמאה עד כגריס ועוד, שאפילו עד כגריס תולה במאכולת כדתנן הרואה כתם בבשרה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה. ועד כמה היא תולה בה. ר' חנינא בן אנטיגנס אומר עד כגריס של פול אבל כגריס [ו]עוד טמאה ואינה תולה כדמפרש בגמרא. וכל דין כתמים נוהג [בזמן הזה] כמו שמפורשין במסכת נדה בין להקל בין להחמיר.
<h2>דף נח:</h2>
והאי דאמר דאשה מטמא[ה] בכל שהוא היינו לעניין ראייה אבל לעניין כתם הנמצא בבשרה או בבגדה לא מטמאה עד כגריס ועוד, שאפילו עד כגריס תולה במאכולת כדתנן הרואה כתם בבשרה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה. ועד כמה היא תולה בה. ר' חנינא בן אנטיגנס אומר עד כגריס של פול אבל כגריס [ו]עוד טמאה ואינה תולה כדמפרש בגמרא. וכל דין כתמים נוהג [בזמן הזה] כמו שמפורשין במסכת נדה בין להקל בין להחמיר.
<h2>דף סג:</h2>
וזו [היא] דרכה של אשה שרואה [דם] מט"ו יום עד ט"ו יום או מחדש לחדש או מחדשים לחדשים. וזהו ווסת שאמרו חכמים שרגילה לראות מזמן לזמן. הגיע זמן שקבעה בווסת שלשה פעמים פורשת מבעלה עונה אחת סמוך לווסתה ובודקת עצמה תדיר. דקבעי[נן] [הלכה] כר' יהודה שאוסר כל עונת ווסתה. והעונה או יום או לילה. ואותה (או) יום או לילה שקבעה לה ווסת בין באמצעיתה בין בסופה פורשת מבעלה ובודקת עצמה תדיר ולובשת חלוק לבן, ומצעת מצעות לבנים פרוסין על מיטתה, שאם תראה דם כלום יהא ניכר בהן (בטוב) [היטב]. ואם עבר לה זמנה ובדקה וראתה דם אסורה לבעלה עד שתטהר, [ואם] לא ראתה כלום טהורה היא לבעלה ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה כלל. כיצד, אם היתה רגילה לראות בתחילת היום משמרת ופורשת מבעלה כל אותה היום ואינה משמרת סוף הלילה הסמוך לתחילת היום. ואם רגילה לראות בלילה משמרת כל אותה הלילה ואינה צריכה לשמור סוף היום, הסמוך לתחילת [ה]לילה. דקסבר רבי יהודה כניסת היום גורם וכן כניסת [ה]לילה. והכי אמרינן תנא חדא ר' יהודה אוסרה לפני ווסתה. פי' עונה אחת, ומתירה לאחר ווסתה [פירוש, מיד אם לא ראתה]. ותנאי אידך [ר' יהודה] אוסרה לאחר ווסתה(ו). [ו]לא קשיא הא דרגילא למיחזי בתחילת יומא [ו]הא דרגילה למיחזי בסוף לילה. פי' הא דתניא אסורה לאחר ווסתה דרגילא למיחזי בתחילת יממא. והא דתניא אסורה לפני ווסתה דרגילה למיחזי בסוף ליליא. דקסבר ר' יהודה דמי שווסתה בלילה ואפי' בסופו אסורה כל הלילה. ואם ווסתה ביום, ואפילו בסופו אסורה כל היום. אמר רבא הלכה כר' יהודה.
<h2>דף סד:</h2>
תנא ר[בי] חייא כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה. תנא משום ר[בי מאיר] כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין.
מותר לבעול בעילת מצוה אפילו לכתחילה בשבת לפי שאין מתכוין להוציא דם אלא לבעילה, ואף על פי שמוציא דם מותר, כדשמואל, דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר לכנוס בה בשבת אף על פי שמשיר [בה] צרורות, דהואיל ולא נתכוון להפיל אותן צרורות אלא ליכנס בפירצה פטור. ואמרינן דם מפקד פקיד כמו פקדון, כנוס ועומד ואינו נבלע בכותלי הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה, [אלא] שהפתח נעול לפניו, [ופותחין לו] ויוצא. ואינו מתכוין לעשות בניין, אלא להנאת עצמו הוא מתכוין ופיתח[א] ממילא הוי. וקימא לן הלכה כר' יהודה דאמר מקלקל [בחבורה] פטור, והאי מקלקל הוא אצל הפתח, שהבתולה חשובה היא מן הבעולה. וקיימא לן נמי הלכה כרבי שמעון, דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. והאי להנאת עצמו קא מכווין.
<h2>דף סה:</h2>
הלכה בועל בעילת מצוה ופורש בין הגיע זמנה לראות בין שלא הגיע זמנה לראות, בין בוגרת בין שאינה בוגרת בין ראת[ה] בין שלא ראת[ה] [ו]פורש, לא להרחיק ממנה, כאשה נדה, אלא (משתמש) [פורש מתשמיש], הוא בכסותו והיא בכסות[ה], דאינה טמאה אלא מדרבנן. שהרי דם בתולי[ם] טהור, ומשום כבוד חתן לא רצו להחמיר ולהרחיק יותר. ומשמרת ז' נקיים כזבה גמורה. וא[ף] ע[ל] [פי] שלא [ראתה] דם, אלא בשעת בעילה ראת[ה] דם בתולים, דהא[י] דם בתולים כדם נדות חשבינן ליה. משום דאי אפשר (לדם) [למכה] בלא ציחצוחי זיבה. ואמרינן התם בשמועה זו, בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים.
בועל בעילת מצוה עד שיוציא דם בתולים כל שהוא, ואם בעל ולא מצא דם ואחר כך בעל ומצא, אפילו למאן דאמר טהור[ה] פורש הימינ(ו)[ה] מיד. דהא השתא בזמן הזה קבעינן הילכת[ה] בועל בעילת מצוה ופורש. [ו]א[ף] ע[ל] ג[ב] דטהורה [הוא] דדם בתולים דם טהור אלא שחכמים גזרו והחמירו עליו, לפי שאי אפשר בלא דם טמא עמו. ואפילו אפשר, מוסר ה' בני אל תמאס, משפ[ט] היא לך. ודם נדות כרת, ואל תקרב אל פתח ביתה.
<h2>דף סו.</h2>
ומתוך שראו בנות ישראל שבאות לידי ספק זבה, שאם היתה טועה במניין הז' מכנסת [ימי נדה לתוך ימי זיבה וימי זיבה] לתוך ימי נידה, וכן מכמה עניינים הוי טעות בנידה כדמפורש התם, מתוך כך אמר ר' זיר(ה)[א] בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות (דם) טיפת [דם] כחרדל יושבות [עליה] ז' נקיים [כלומר בראייה אחת של טפת דם], ומן התורה אינה צריכה ז' נקיים שאפילו רואה כל ז' ופוסקת טובלת לערב ומשמשת, והן החמירו על עצמן עד ראייה אחת כחרדל [ו]עשו אתהן ספק זיבות לישב ז' נקיים כדין זבה שלא תבוא לידי ספק. והכי נמי אמרינן בפרק אחרון דנידה משום ספק [זבה] היא, דאמרינן התם [ס"ז ע"ב] אמר ליה רב פפא לרבא מכדי לספק זיבה שוינהו וכו' גבי מילתא אחריתי קאמר ליה. מיהו שמעינן [מהכא] דמשום ספק זיבה הוא. והאי אפי[לו] רואות (דם) טיפת [דם] כחרדל, (כנ"ל) [וכו'], דקאמר ר' זירא רבותא היא דאשמעינן, דמדאורייתא אינה יושבת ז' נקיים אלא זיבה שראתה ג' ימים רצופין תוך י"א יום שבין נידה לנידה. והן החמירו שאפילו בתחלת נדה בראייה א[חת] יושבו[ת] ז' נקיים מה שאין כן בנדה. והא ליכא למימר, דהא אתא לאשמעינן דמדאורייתא טיפת דם כחרדל לא מטמאה. והן החמירו דמטמאה. דהא אפילו מדאורייתא אשה מטמאה בראיית דם כל שהוא. כדתנן בפרק יוצא דופן [מ' ע"א] מיטמאין בכל שהן ואפילו כחרדל ובפחות מיכן, הילכך לאו אטיפת דם כחרדל קא מהדר אלא (מ)[א]ראייה אחת קא מהדר כדמפרש לעיל.
והאי דאמר דאשה מטמא[ה] בכל שהוא היינו לעניין ראייה אבל לעניין כתם הנמצא בבשרה או בבגדה לא מטמאה עד כגריס ועוד, שאפילו עד כגריס תולה במאכולת כדתנן הרואה כתם בבשרה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה. ועד כמה היא תולה בה. ר' חנינא בן אנטיגנס אומר עד כגריס של פול אבל כגריס [ו]עוד טמאה ואינה תולה כדמפרש בגמרא. וכל דין כתמים נוהג [בזמן הזה] כמו שמפורשין במסכת נדה בין להקל בין להחמיר.
מתקנת ר' זירא [ואילך] מחמירנן עלן, ומחזקינן כל היולדות בין המפילות בין היולדות ולד קיימא, כיולדת בזב. דילמא ראתה דם משהו בשופי קודם הלידה ובו נעשית זבה כר' זירא, (והיכחא) [והלכך] אין האשה טהורה לבעלה, אפי' בדמי לידתה עד שתפסוק ז' נקיים, חוששין שמא יולדה בזוב. והיא טועה בכך. לפיכך האשה בזמן הזה (תשב) [לאחר שעברו עליה] ז' ימי טומאה לזכר, ושבועיים ימי טומאה לנקיבה, אם פסקה סופרת ז' ימים נקיים בבדיקה בלא ראות דם וטובלת ומשמשת, ואחר שטבלה יושבת בדם טוהר. שכל הדמים שהיא רואה טהורים ומותרת לבעלה עד מלאת מ' יום לזכר ופ' לנקיבה ואף על פי שרואה דם קראו הכתוב דם טוהר. ואפי' [ראתה] כל ל' וג' לזכר, ואפילו כל ששים וששה לנקבה רצופין דם טוהר הוא לה. ואפילו בדיקה אינה צריכה אלא תשמש והולכת ואינה צריכה לפרוש מן בעלה ומשמשת ביום ראייתה בלא שום טבילה. ויש מבני אדם הפרושים שאינן נוהגין כן, ולא משום איסור אלא הפרשה עושין לעצמן. ומנהגם אינו נראה לכמה בני אדם. דאין לחוש שמא תטעה. והירושלמי אומר בכל קודש לא תגע, זה (אשה) [אישה] שנאמר קדש ישראל.
בשמחת חתן (ג)[נ]עלה אמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה, [פירש] נתרצית, צריכה שתשב ז' נקיים, קודם [ה]חופה. שמא מחמת [תאות] חימוד ראתה דם, שדרך אשה לחמוד קודם [חופה] ימים או עשור. ולכולהו אין אנו חוששין אם ראתה דם אם לאו שהרי תטבול קודם בעילת מצוה. אבל לשבעת הימים הסמוכים לבעילת מצוה, דהיינו ליל א' דחופה אנו חוששין, שמא אם תראה בהם דם, לא מהנייא ליה טבילה, דקודם בעילת (ז') [מצוה] שהרי צריכה לספור ז' נקיים והילכך לובשת בגדים לבנים כל ז' ימים דקודם [ה]חופה, ופורש[ת] סדין לבן במטתה, ובודקת את עצמה פעם [אחת] או פעמיים ביום. ואם לא [ראתה בהם דם טובלות בליל קודם ליל בעילת מצוה. שמא ראתה דם שנה או שנתיים בימי בתוליה ולא טבלה ומטהרת עכשיו בטבילה זו. ואם לא] שמרה ז' [ימים] נקיים [קודם לכן, לא תבעל בלילה הראשון עד שתשמור שבעה נקיים] מליל א' ואילך, שמא ביום שלפני החופה ראת[ה] דם מחמת חימוד, ודם חימוד טמא היא. רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא. רבינא תבע את בתו של רב חביבא לבנו ונתפייסה, אמר להו רבינא לקרובי האשה ליו[ם] פל[וני] לכתוב כתובה. כי מטא ההיא יומא שקבעו לכתוב [ה]כתובה. אמר[ו] ליה [ל]רבינא לנטר מר עד ארבעה אחריני, עד יום ד' בשבת אחר מיום ד' זה עד ז' ימים. וההיא יום ד' לכתוב הכתובה כדי[ן] הבתולות הנישאות ליום [ה]ד'. אמר [ליה] רבינא לרב חביבא מאי טעמא נמתין עד ז' ימים. אמר ליה רב חביבא [לרבינא] לא סבר ליה רב, בתמיה, להא דאמר רבא תבעוה להינשא ונתפייסה צריכה להמתין ז' נקיים. אמר ליה אימור דאמר רבא בגדולה, דשכיחא בה דמים, בקטנה מי אמר, אמר ליה, בפירוש אמר רבא לא שנא גדולה ולא שנא קטנה. גדולה מ[אי] ט[עמא] משום דמחמדא, קטנה נמי מחמדה. פירוש, שכן דרכה של אשה שרואה דם מחמת חימוד. [בשעה שמתרצית ואומרת רצוני ליכנס לחופה לאותו זמן, וכד מטיא לאותו זמן או בין כך רואה מחמת חימוד] לפיכך צריכה שתשב ז' נקיים. קודם יום זה. ושמא אתמול ראת[ה] ולא מהנייא לה טבילה דהשתא להבעל לאורתא. או שמא למן היום (אשר) [ש]נתעסק באשה וקיימו דבריהם לא היה ז' ימים עד אותו יום ד' שקבעו [זמן לכתוב הכתובה לא יכלה לשמור שבעה נקיים, הלכך לינטר מר] עד ארבעה אחריני. ותתן [על] דעתה, ותשב ז' נקיים ותבעל [ב]ליל א' דחופה, כמשפט הבתולות ליכנס בליל א' [לחופתם]. איעכב רבינא ז' יומי בתר ההוא יומא שהתחיל[ה] לשבת ז' נקיים.
<h2>דף סו:</h2>
ומכל מקום סמוך לטבילה צריך ללבן ולרחוץ את עצמה בחמין ולשרות שערות[ה] ולחופפן. כדאמר התם בפרק [אחרון] דנדה. דבעינן סמוך לחפיפה טבילה כדי שלא יהא חוצץ דבר על בשרה. שאפילו חבורה קטנה חוצצת. כדאמר התם [ס"ז ע"א] הני ריבדי דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי משום דאכתי הוי להו לחין מכאן ואילך חייצי משום דהוויין יבשין. ואמטי(ל) [ל]הכי צריכה חפיפת חמין לשרות בהן כל בשרה. ואיכא למשמע דחפיפה בגוף הוא. דאמר רבא טבלה ועלתה ונמצא [ע]ל[י]ה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה, אינה צריכה לחוף עוד ולטבול, [ואם לא צריכה לחוף ולטבול. ואיכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול]. והלכה כאיכא דאמרי. [ו]הכי קיימא לן בכ"מ. ומדקאמר ונמצא לה דבר חוצץ בהדי חפיפה אלמא דחפיפא בגוף הוא. דאי בראש מאי שנא (רחיצה) [חציצה] דנקט [גבי הראש טפי] משאר הגוף. אלא ש[מע] מ[ינה] דבגוף [הוא] ש[מע] מ[ינה]. ויש שטוענין באותה חפיפה ואומר[ין] דהא דבעינן סמוך לחפיפה טבילה, חפיפת הראש קאמר. דומיא חפיפה שמוצאין בראשו של נזיר. דאמרינן [גבי] נזיר [ביצה ל"ה ע"ב] לא יחוף ראשו באדמה. ואמר[ינן] שחפיפה זאת בראש הוא. ומתוך כך [אין] אנו מצריכין סמוך לטבילה חפיפה בגוף. אבל על שפת ראש מצריכין חפיפה [ב]ראש. ויש להשיב על דבריהם שהרי כמה חפיפות [מצינו] בגוף. דאמרי[נן] [שבת ק"כ ע"ב] מי שיש לו שם כתוב על בשרו הרי זה לא יחוף ולא יסוך [ב]שמן. ואמרינן [כתובות י"ז ע"ב] האי משחא דחפיפתא, משיחא שדרכה לחופפה על גרב וחבורה. הא למדת שחפיפה בגוף הוא. ועוד יש תשובה אחרת. שהרי בפירוש יש לשמוע שאותה חפיפה אינה אלא בגוף, דאמרינן התם [ס"ז ע"ב] מהו שתחוף בליל[ה] ותטבול בלילה מר זוטרא שרי ורב חנינא (מסורת) [מסורא] אסר. אמר ליה רב אדא בר אהבה לר' חנינא [מסורא, לאו] הכי הוי עובדא באינשי ביתיה דאבא מרי ריש גלותא דאיקנטי כעסה, ועייל רב נחמן בר יצחק לפייוסה. ואמר[ה] ליה מאי אתיית השתא תיסגי אתיית למחר. ואמר לה עבדי חסרת טשטקי חסרת דודי חסרת. [כלומר עבדי חסרת להסיק האש, דודי חסרת לחמם בהם מים] טשטקי חסרת לישב עליה[ן] בשעת רחיצה. שכן דרך אותה רחיצה [שקורין] שורפינדא. ואילו לחפיפת [ה]הראש כולי האי מבעייא. אלא ודאי לחפיפת הגוף קאמר, שמע מינה.
וצריכא אתתא (לכרכס) [לפרכס] את שערה (ולנכר) [ולנקר] את שיניה כדי שלא ימצא בה[ן] לא עצם ולא בשר ולא קיסם כדאמרי[נן], מעשה (של) [ב]שפחתו של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר[בי] טבילה אחרת. וצריכה תגלחת צפורנים כדי לינקר מן הזבל שלא [יהא] (י)חוצ[ץ] בפני הטבילה. והני מילי בשינים ובצפורנים הוא דחייצי, אבל בית הסתרים ובית הקמטין אין צריכין [טבילה. ואף על פי כן צריכין הדחא. כדתניא, בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין] שיבא בהם המים. ואמר רבה בר [רב] (שילא) [עולא] נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן כדר' זירא, דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו]. והיינו דקאמר רבא בפרק אחרון דנדה לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים. ו[אף] ע[ל] פ[י] שאינה צריכה לפתוח פיה ולהכניס מים בתוכה. דהא בית הסתרים היא, ולא בעי טבילה, אפילו הכי חציצה פסלה בה, כ[דרבי] זירא, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו. הכי נמי מקום הראוי לבא מים בעינן. והא ליכא למימר דכי אתמר הני שמעתתא (ב)[ד]חציצה במסכת נידה לטהרות אתמר, אבל לבעלה לא. ליכא למימר הכי. כדמוכח ביבמות בפרק החולץ [מ"ז ע"ב] דתניא וכל דבר שחוצץ בטבילה, חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה. והא נידה בנידה [לבעלה] מיירי, להתיר האיסור, דומיא דגר ועבד משוחרר, דאי בנידה לטהרות [לטהר את הטומאה], צריכה למימר דחציצה מיפסלא לטבילה. והא עיקר דחציצה גבי לטהר את האדם לטהרות כתיבא (ורחץ במים את (כל) בשרו וגו') וגבי נידה לא כתובה לא חציצה ולא טבילה כלל. אלא כולהו טבילת (ו)מהתם ילפינן להו [ד]חציצה פסלה בהן. ועוד (או) [אי] בטהרות מיירי [מאי שנא דנקט נדה טפי מטמא מת וטמא שרץ, אלא בודאי בנדה לבעלה מיירי] וא[ף] ע[ל] ג[ב] דאית ספרים דגרסי (במסכנת) [במסקנא] דההיא שמעתתא (ו)[ד]לית הילכתה ככל הני שמעתתא, כי איתמר נמי בטהרות אבל לבעלה לא. שיבוש גמור הוא. ולא גרסינן ליה, דהא מייתי סייעתא ממילתי דריש לקיש. וההיא מילתא לא דמיא מידי (כלל כוליה) [לכל] שמעתתא דאמרינן לעיל. והכי גרסינן לקמן [נדה ס"ז ע"א] אמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. ולא גרסינן, כי הא דריש לקיש, ובספרו של ר' יצחק בר מנחם הגדול לא גריס ליה. וכן הנהיגה אחותו מרת כללט משמו(ת) את בנות עירה. לחטוט שיניהם קודם טבילה. וכן השיב רבינו נ[שמתו] ע[דן]. והילך תשובתו. צריכות נשים בעת טבילתן (לחצות) [לחטוט] שיניהם. דא[ף] ע[ל] ג[ב] דבית הסתרים אין צריכין ביאת מים. מקום הראוי לבוא מים בעינן כר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' והבא לומר שלא אמרו חכמים כן אלא לענין טהרות, אבל ל[ענין] אשה לבעלה לא. שנינו בברייתא בגמרא דהחולץ ליבימתו, כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה, והכא ודאי לבעלה עסקינן, דאי לטהרות פשיטא, מ[אי] ש[נא] משאר טמאות, ועוד דומיא דעבד משוחרר וגר שאין טבילתן לשום טהרות אלא לאיסור והיתר, אבל אין להורות כן, שלא להוציא לעז על הראשונות. ועוד (דהווא) [דההוא] מעשה של בית רבי בשפחתו שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. [ו]אם תאמר יחיד(ה)א[ה] הוא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, חדא, דמימרא היא וליכא דפליג עלה. ועוד דרבנן בתראי סמוכו עלה וקבעוה. דאמרינן דרש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה וכו' עד מסקנא. וכולה ההיא שמעתתא מוכחא לענין [אשה] לבעלה. דאי לטהרות מאי שנא אשה. ובימי רבא לא היו טהרות, שמיום שפסקו מי חטאת כולנו טמאי מתים, ואין לנו טהרה עד שיבא מקוה ישראל לזרוק עלינו מים טהורים לטהרינו. שלמה בר' יצחק נ[שמתו] ע[דן].
ושאר כל דבר הנמצא בבשרה סמוך לטבילה, אם מקפדת בו צריכה לחוף ולטבול פעם שנייה. ואם (עשתה כך) [אינו מקפדת] עלתה לה טבילה ומותר[ת ל]בעל[ה]. דתנן במסכת מקוואות [פ"ט מ"ז] זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ.
<h2>דף סז.</h2>
ועוד צריכה אשה שתסיר [מעליה] כל גלד וכל חבורה וגרב שלא יחוץ על בשרה. ומכה של הקזה [עד] שלשה ימים אינה חוצצת, (לפני) [לפי שעדיין המכה לחה ופתוחה, מכאן ואילך חוצצת, לפי שעלתה על המכה] קרטיפנא. כדאמר רמי בר חמא הני ריבדא דכוסילתא עד (ט)[ת]לתא יומי לא חייצי, מיכאן ואילך חייצי (לפלוף), [חולה] שבעין שקורין קצירא, אם לח אינו חוצץ, אם יבש חוצץ [דאמר מר, לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ]. ואימתי נקרא יבש כשמתחיל לירוק. אם פותחת עיניה ביותר [גב] העין חוצצת למעלה. ואם עוצמת ביותר חוצצת למטה, דאמר רבי יוחנן פתחה עיניה ביותר או שעיצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה. כשטובלת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן ופורשת כפיה ומרחקת אצבעותיה זו מזו, כדי שיבואו המים ביניהם. דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה, [שכן דרכה של אשה] כשהוא אורגת פושטת זרועותיה לכאן ולכאן. אמר רבה בר (בר חנא) [רב הונא] נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אין חוצצת, שתים איני יודע. ור[בי] יוחנן אמר [אנו] אין לנו אלא [נימא] אחת (אין) והכי גרסינן בברייתא ורחץ את (כל) בשרו במים, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים. את בשרו [את] הטפל לבשרו. ומאי ניהו שערו. שמעינן ממסקנא דשמעתתא במסכת נדה דרוב שערו קשור אחת אחת בין מקפ(י)ד[ת] בין שאינ(ו)[ה] מק(י)פד[ת] חוצץ, ולא עלתה (לו) [לה] טבילה. וצריכא להתיר ולחוף במסרק ולטבול, אי נמי מיעוט בשרו ומקפ(י)ד[ת] חוצץ. ושתים ושלש שערות קשורין יחד בין מקפ(י)ד[ת] בין שאינ(ו)[ה] מקפ(י)ד[ת] אינו חוצץ.
<h2>דף סז:</h2>
ועוד שמעינן מהתם ד(ל)אשה (בזמנה) [בזמן הזה] חייבת (לטבות) [לטבול] בליל(י) ח' ואם עושה אותה בשביעי, (אם) אינה עושה מבעוד יום, אלא סמוך לשקיעת החמה. כדי שלא יהא לה פנאי ביום [לשמש] אם בעלה קודם שתחשך. מידי דהיה אזבה ודאית בדאורייתא, שאף על פי שזבה טובלת בשביעי לנקייותה מבע[וד] י[ום], כדכתיב ואחר תטהר [אחר מעשה תטהר, ואפילו מבעוד יום] אף על פי שצריכה ז' נקיים כיון שיש מקצתו אמרינן מקצת היום ככולו. ולפיכך זבה יכולה לטבול מבעוד יום דבר תורה. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן, שמא תבוא לידי הספק. שמא תיבעל לאחר טבילתה מיד ותראה [דם] אחר שתבעל ותסתור כל מה שלפניה, ונמצא בועל נידה למפרע, ולפיכך אסור לעשות כן. והוא הדין נמי לזבה זו שאינה טובלת ביום. וכדאמרינן נמי התם אמר ליה רב פפ(י)[א] לרבא, מכדי כולהו לספק זבות [שויניהו], לטבול ביממא דשבעה, אמר ליה משום דר' (ישמעאל) [שמעון], דתניא ואחר תטהר [רבי שמעון אומר לאחר מעשה תטהר], אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי הספק. והיינו היכא דתטבול ביום השביעי, והוא הדין נמי (הכא) היכא דטבלה בשביעי. הילכך לא תטבול בז', אלא סמוך לשקיעת החמה או בליל שמיני. ואפילו באה לטבול חוץ לזמנה אינה טובלת ביום, כגון שאם עבר בליל שמיני ולא טבלה, ממתנת עד ליל תשיעי. אבל ביום שמיני לא תטבול משום סרך בתה [שמא תראה בתה] שהיה טובלת ביום, ותלמ(ו)ד גם היא לעשות כן, [ש]תאמר אמי טבלה ביום אף אנכי אטבול ביום. והיא לא ידעה שמה שעשתה אמה היה בשמיני, והיא עושה בשביעי, שאסור לעשות משום ספק זבה. אבל מחמת האונס שמתיירא שמא יזיקו לה [גוים] כמו במקומות שרודפים אחריהם במקלות או באבנים, או פחדים וסכנות אחרות מותר. או היכא דאיכא למיחוש משום גנבי או משום ביעתותא דלילייא מותר, או משום צינה, טובלת ביום ח' או ביום תשיעי או באיזו יום שתרצה משמיני ואילך. והכי אמרינן במסכת נדה, אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה, משום סרך בתה. ורב אידי בר אבין (אמר) [אטביל] ביומא דתמניא משום ארייותא. ורב אחא בר יעקב (אמר) משום גנבי. ורב יהודה (אמר) משום צינה. ורבא (אמר) משום אבילאי. והאידנא נמי איכא למיעבד הכי, היכא דאיכא סכנ(א)[תא]. והיכא דליכא סכנה לא תטבול אלא בלילה. ומכל מקום אינה צריכה [להמתין עד] צאת הכוכבים, ויכולה לטבול קודם שתחשך סמוך לשקיעת החמה, דלמאי ניחוש לה, דילמא אתייא לידי הספק, [הואיל] ומחשיך ובא אין לחוש, אפילו טובלת בז', והתם נמי (ספק) [פסק] תלמודא. (והילכך) [והלכתא] אשה חופפת ביום וטובל[ת] בלילה, אבל בליל(י) טבילתה לא תחוף, דמתוך (שמטהרת) [שממהרת] לטבילתה, לא חייפא שפיר. ואי לאו משום [האי] חששא מוטב שתחפוף בליל טבילתה. הא היכא דאיפשר לחוף ביום חופפת ביום, כגון דאירע ימי טבילה באמצע ימי החול, משום דהכי שפיר טפי, דאי חפפה בליל טבילתה אימור לא חייפא שפיר. והיכי דלא אפשר לחוף ביום, כגון שאירעה טבילתה במוצאי שבת, [חופפת בערב שבת ולא תטבול במוצאי שבת] עד שתחזור ותחוף עוד את ראשה. ואם חלו ב' ימים טובים אחר השבת ואירע טבילתה בליל ב' של י[ום] ט[וב]. דהשתא אינה יכולה לחוף בליל(ה) [טבילתה] ולא ביום שלפני טבילתה חופפת מ[ב]ערב שבת. דמוטב שתקדים חפיפתה קודם טבילה יום או יומים יותר משתאחר לשמש (את ביאתה) [עם בעלה] לילה אחד, ותבטל מפריה ורביה.
<h2>דף סט.</h2>
נדה שפסקה [סופרת] ז' נקיים כדמפורש לעיל. [ואותם שבעה שהיא מונה] לא מיום [שהיא] (ש)פוסקת [לראות מתחלת למנותם, אלא חוץ מאותו יום שפוסקת, שזה מנהג כותיים שסופרין אותו יום שפוסקת] ולפיכך טמאות. דתנן [ל"א ע"ב] בנות כות[י]ים נידות מעריסתן. ומפרש בגמרא לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז'. ולפיכך בנות ישראל נוהגת [למנות] ז' נקיים חוץ מאותו יום שפוסקת בו, שאם רואה אפילו יום אחד מונה ז' והוא. ואם ב' או ג' מונה ז' והן. (וכבר היו אנשים שחלקו על הרב רבינו שלמה בר' יצחק נ"ע בכך, שהיו אומרים, מיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז'. והשיב להן רבינו אם כן בניכם ממזרים הם, שעל כן בנות כות[י]ם נידות מעריסתן לפי שיום שפוסקת בו סופרתו [למנין שבעה]. והשיבו לו מן [ה]תשובה של אחריו שהשיב רב אחא ואמר אנן נמי נספר[ינ]יה. [דהא קיימא לן מקצת היום ככולו] והשיב להן רבינו והלא תשובתו של רב אחא בצדו, שהשיבו רב[א] (אחא) אם כן וכו'). והם העידו שאם רואה אפילו יום א[חד] מונה ז' נקיים חוץ מיום שפסקה. וכן לשנים או לג' ימים וכן כל ימיה עד שתשמור ז' נקיים.
וא[ף] ע[ל] [פי] שאותן ימים שהיא מתחלת למנות מהן ישנן טמאין מן התורה, שלא יקרא עליהן שום נקיות שהרי אינן נקיים אף על פי כן משלימן ומונה אותן ויעלו להן לספירתה שהרי לא חמורים הן מזבה דאורייתא שעולין לה לימי ספירתה. דאמרינן [ל"ז ע"א] ביולדות בזוב ימי לידתה הן ז' לזכר ושבועיים לנקבה, שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה [למנין] (ל)שבעה נקיים, ואף על פי שהן טמאין מעיקרא דבר תורה. [כדכתיב] וטמאה שבועיים כנדתה. וכל שכן זאת שאינה אלא ספק זיבה שיעלו לה מותר ימי(ה) [ה]ז' שאינה רואה בהן (יעלו) למניין שבעה נקיים [שבאו עליה מתוך חומר] וא[ף] ע[ל] פ[י] שהן טמאין מעיקרן. ומכאן תשובה לאומרים שהן צריכות [להמתין] ז' וז'. ז' ימי נדותן [תחלה] ואחר כך ז' [ימי נקיים], וכסבורין [הן] שאותן הז' שיש בהן טומאה כל עיקר אינן עולין [לה] לספירת ימי נקיותה. כי איך יקראו נקיים והלא הם מלוכלכין וטמאין. ואינו כן, שהרי מצינו בזבה ודאית שימים טמאין כאלו, עולין לה לספירת ימי נקיותה כ[ל] ש[כן זאת] שאינה ודאית.
<h2>דף עא:</h2>
הנדה והיולדת (והכלת) [והמפלת] טמאות לקוץ [חלה] ואסורות לבעליהן ליגע בא[חד] מאיבריהן, ואסורות להתקשט ולהתנאות לפניהם ואסורות להרבות שיחה [עמהן] מפני הרגל עבירה. כלים שהנדה נוגעת בהן בזמן הזה טהורין הן אצל בעלה. שהרי בני אדם שבזמן הזה טימאין בקברות ובאהל המת ובשרץ ולא יטהרו לעולם עד שיזרוק עלינו מלכנו מים טהורים לטהרינו. כך כלים שהנידה נוגעת בהן מותרין ליגע בהן ולהשתמש בהן. אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין עמה בקערה [אחת] ולא משיורי מאכלה, ולא יושבין על מושבה. ולא נוגעין בבגדיה, ולא מקבלין כלום מידה. וכל מה שיוכל ירחיק ממנה ונותנין אנו לה כלי מים וקערה ומטפחת וסדין וכר וכסת להשתמש בימי טומאתה. ובעת טהרתה מכבסת הבגדים במים ומעביר מהם הכתם, וכל אשר אתה ידיח ויטהר. ומנהג זה יפה לישראל לנהג, מפני הרגל עבירה, אבל איסור טומאה ליכא.
ויש נשים שנמנעות מליכנס בבית הכנסת בנידותן ומליגע בספר, חומרא בעלמא הוא. [ואינן צריכין לעשות כך, דמה טעם הן עושות, אם מפני שסבורות הן שבית הכנסת הוא כמקדש, אפילו אחר טבילה למה נכנסת בו והלא מחוסרי כפרה שכבר טבל והעריב שמשו אם נכנס בו בכרת, ואם כן לא תכנסו בו לעולם עד שתביאו קרבן לעתיד לבא, ואם אינו כמקדש תכנסו, ועוד שהרי כולנו בעלי טומאי נפש ושרץ ונכנסין שם. הא למדת שאינו כמקדש ויכולות ליכנס, אבל] (ו)מקום טהרה להן ויפה עושות ואשריהן.
<h2>דף עב:</h2>
ולסוף אותן ז' [הימים היו] נכנסין י"א, יום שהן בין נדה לנדה. ומה היא באותן הימים, אם ראתה יום [אחד] ופוסקת לערב, שומרת יום, כנגד יום, יום טהור כנגד יום טמא. וטובלת לערב[ו] (יום של שני) [של יום שני] ומשמשת. וכן אם ראתה שני ימים רצופין שומרת יום הג' כנגדן וטובלת. וכן היתה עושה שומרת יום כנגד יום או יום כנגד ב' ע[ד] ס[וף] י"א יום. ומכאן ואילך אם היתה רואה מתחילין ימי נידותיה [לבא]. ונוהגת [בעצמה] (מ)דין שאר נדה. משהיתה (יוצהא) [יוצאה] מן י"א יום. ואותן הימים מקרא והלכה למשה [מסיני] הן, (בסוף מס' נדה). ואם היתה רואה ג' ימים רצופין באותן י"א יום בין בתחילה, בין באמצע בין בסוף, זו היא זבה גמורה ותשב עליהן ז' נקיים [דבר תורה, מיום שפסקת לראות. וכשהיתה מונה שבעה נקיים] (הם) [אם] ראתה באמצע הז' או בסופם סותרת כל [מה] שלפני[ה]ם ומתחלת לימנות מכאן ואילך ז' נקיים. וכן כל ימיה, אם לא הספיקה למנות ימי נקיותה. אבל פסקה מתחילין ימי נידותה לבוא ונוהגת בעצמה כאשה בנידתה כמו שמפורש למעלה, וחומר בנידה שאפילו בראייה [אחת] טמאה כל ז', מה שאין כן בזבה, שאינה אלא שומרת יום כנגד יום. וחומר בזבה, שכשרואה ג' ימי[ם] רצופין צריכה ז' נקיים [רצופין], מה שאין כן בנדה. שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת אותו יום ז' טובלת לערב ומשמשת. ועתה פירשתי י"א יום שבין נדה לנדה וימי הזיבה כדין התורה.
